שירה כהן شيرة كوهين

 

שתהיה עיר… שיהיה לה סיפור…

 

התחלה

 

עברתי לחיפה מת"א ואני גרה בה כמה שנים, בסוף 2012 הציעה לי אפרת לוין להצטרף לקבוצת "סיפור חיפאי".

עושה רושם שהמושג או המונח "סיפור חיפאי" מנכיח את הצורך לייצר או להמציא סיפור לחיפה, הוא מנכיח את הצורך להמציא את חיפה כ"מקום" שיש לו "סיפור" או "סיפורים", אלא שהגבולות הפיזיים של הסיפור של חיפה הם שרירותיים ומשתנים, שכן ניתן לראות גם בטירה, בקריות, בעוספייה ודליית אל כרמל חלק מ"חיפה" או לפחות חלק מ"הסיפור של חיפה" ואפשר אף לראות בתל-אביב כמי שמייצגת עבור רבים מקום שהוא "לא חיפה" – מקור קבוע להשוואה או אם נרצה ה"אחר" של חיפה (כדרך ש"אשה" היא ה"אחר" של הגבר ונתפסת כ"לא גבר" בתרבות הפטריארכלית המבוססת על יצירת דיכוטומיות ) מרכיב מהותי ב"סיפור של חיפה" ואם תל-אביב אז למה לא ירושלים או מקומות אחרים בארץ או בעולם שאנשים כאלו או אחרים בונים באמצעותם את ה"סיפור של חיפה"…

בתחילת הכרותי עם חיפה, סופר לי על מאבק שניהלו תושבי שכונת דניה במגמה להתנתק ולהכריז על עצמם כרשות עצמאית זאת מאחר שהעירייה אינה משקיעה מספיק בשכונה וניהול עצמי היה עשוי לשפר את מצבה (סופר לי כי הצעתם נדחתה  כי העירייה סרבה לוותר על הארנונה הגבוהה הנגבית שם- אך למען הגילוי הנאות אציין כי לא קראתי מאמרים על הנושא) הדבר הזכיר לי שאחת הטענות בנוגע ל"תל-אביב יפו" היא כי יפו סופחה לת"א על-מנת שלא תהיה עיר ערבית במרכז הארץ. אילו תושבי דניה היו מצליחים במאבקם, אולי שכונות או אזורים נוספים היו דורשים להפוך לרשויות עצמאיות וחיפה כפי שהיא מוכרת לנו עכשיו הייתה מתפרקת ומשנה את צורתה ובהחלט יכול להיות מעניין לתת לאנשים שונים לשרטט מחדש את גבולות חיפה ולראות מה היו משאירים בה, מה מוציאים ומה מספחים אליה שכן בדרך זו נזכה לקבל סיפורים חדשים.

אפשר להניח שכל עיר או כל מקום הוא קודם כל מושג או אידאה של מקום, כלומר הוא מייצג רעיונות או תפיסות שחשוב לאנשים מסויימים להחזיק בהם. כך למשל, אפשר לראות בסרט של עמוס גיתאי "יום-יום" אשר בו "חיפה מוצגת … כאופציה לנורמליות ישראלית: עיר ים-תיכונית, חילונית, מלאת אנרגיה וחיוניות שהיא גם מודל לדו-קיום בן ישראלים לערבים." (מתוך אתר הסינמטק) ונראה כי הצגה כזו של חיפה יכולה לשמש עבור רבים הצדקה או סיבה להאחז בעיר ולרצות שתהיה מודל או דגם ל"שפיות" בקונטקסט הפוליטי חברתי של מדינת ישראל ואולי אף המזרח התיכון בכללותו… הקשבה למספרי סיפורים נוספים, אלו שחיפה הפכה כבר למרכיב אימננטי בזהות "שלהם" – עשויה לבאר את הצורך בכך שתהיה חיפה- שתהיה עיר…שיהיה לה סיפור…

 ***

טקסט קצר זה מתמקד בסדרת צילומים שהתחלתי לצלם במהלך שנה זו (2013) אשר אותה אני מכנה "מרחב קטוע", באמצעותם אני מנסה לחרוג או לצאת מ"הסיפור של חיפה" ומראה כיצד צילומים אשר צולמו במקום מסוים אינם מספרים בהכרח את הסיפור "שלו" ואף אינם "שייכים" לאותו מקום.

מפגש

 כאשר הצגתי לראשונה את סדרת צילומים ובה מרחבים ריקים ומתוחמים בהם הבחנתי במהלך שיטוטים בחיפה, הציע לי אחד המשתתפים לקרוא להם "קרחת עיר" בהקבלה לקרחת יער. קריאה או ראייה של העיר כ"יער" נעשית מדי פעם והיא נפוצה בתרבות העכשווית, מונחים שגורים בשפה כדוגמת "יער האנטנות" או "הג'ונגל העירוני" מנכיחים זאת ומתייחסים למבנים הגבוהים המסתירים את אור השמש ובעיקר, אולי, למאבק ההישרדותי ל"חיות" השונות אשר להן אינטרסים מנוגדים, כמו גם לחשש להיבלע ולהיות טרף לכוחות רבי עצמה. יחד אתם יצירות אמנות מעלות לפני השטח רגשות כמו תשוקה ופחד המופנים אל העיר כיער.  אך במקרה זה הבנת השוני שבין "קרחת עיר" ל"קרחת יער" תסייע בחקירת המרחבים הקטועים.

"קרחת היער" היא מרחב בטוח יותר מהיער עצמו מאחר והיא מאפשרת ראייה גלויה של מה ומי שנמצאים מסביב כמו גם תנועה חופשית ללא החשש שנתנגש ב"משהו" ובלי "עודף" האירועים, ההתרחשויות והגירויים שבתוך היער עצמו הדורשים ערנות מוגברת ותשומת לב.  מסיבה זו אפשר להגדיר את קרחת היער כ"מרחב מנוחה" המציע "הורדת הילוך" והזדמנות לשינוי בהלך הרוח של המבקר בה ואילו את  המרחבים הקטועים שבעיר, בשונה מאלו שביער אפשר להבין כ"מרחב התרחשות"- מעין אירוע או תאונה בלב המרחב הבנוי.

תאונה

 נראה כי רצף המבנים שבעיר מאורגן לרוב, כרחובות מסודרים המאפשרים תנועה ממוקדת ממקום למקום כאשר המבט מופנה קדימה אל מסלול ההליכה או פנימה אל "הסחות הדעת" והפיתויים למינהם – חללי החנויות, בתי הקפה, בתי הזונות, מרכזי התרבות וכיוצא בזה הבונים תחושה של התמצאות ואוריינטציה.

בשונה מכך, המרחב הקטוע המוקף גושי בניינים, משאיר את המבט שלנו באוויר, בשיטוט וחיפוש אחר גירוי ספציפי בו ניתן יהיה להתמקד-  בין אם אלו גושי הבניינים שמסביב, מה שנמצא בתוך המרחב או במה שמעבר לו…הרגע שבו המבט מאבד פוקוס ויוצא לחקירה עצמאית יוצר סוג של חופש –"חופשה" מהפנטזיות האוטופיות והדיסטופיות שהן מרכיב מהותי, אימננטי – חלק בלתי נפרד מהאופן שבו אנו חווים את העיר ומבינים את חווית החיים שלנו בה.

בין אם אנו נאחזים בעיר כפנטזיה אוטופית של חופש, הגשמה, אינדיוידואליזם, דמוקרטיה, שחרור  ופריצת גבולות ובין אם פנטזיה זו קורסת אל ה"מציאות" של העיר כפנטזיה דיסטופית -מערכת "צינית" מודעת לעצמה, השומרת בסוד את ה"אינטרסים" שלה,  רשת ממושטרת, מפקחת, מפוקחת, פתיינית, ממלכדת, אכזרית, זירה למאבקים אין סופיים הנבלעים בתוכה ולא יוצאים החוצה- המרחב הקטוע בדומה, אולי, לכתמי הדיו במבחן רורשך, מעורר מודעות לשרירותיות שבתהליך ההשלכתי, מעמיד בספק את האמת שיש בהשלכות האלו ואף מעלה סימני שאלה בנוגע לצורך לבצע תהליך זה, כך שאם אנו משליכים פנטזיה אוטופית/דיסטופית על כל אלמנט שאנו מזהים במרחב (כמו למשל, מצלמות נסתרות – כפנטזיה דיסטופית, בית קפה מגניב כפנטזיה אוטופית) המרחב הקטוע מאחר ואיננו חלק מאיזשהו חזון כולל והוא מעין כתם או תאונה מספק הזדמנות לעצור את התהליך ולהרהר בו – הוא זמן למנוחה מרצף התגובות האוטומטי שלנו.  אלא שיחד עם הקטיעה ברצף, כמו כל כתם זר ולא מוכר המתגלה לו פתאום, מעלה המרחב הקטוע חרדות ושאלות החושפות את התשוקה לגלות את המהות הנסתרת של המקום שבו הם מופיע "מה היה שם קודם?", "מדוע דווקא כאן נעצר הרצף?"

במפגש בו הצגתי צילומים אלו בפני חברי סיפור חיפאי הרי שלכמה מהם ספרו "כתמי הרורשך" שלי את סיפור ההרס והיגרוש אשר חוותה לדבריה, האוכלוסייה הפלסטינית של חיפה "הנכבה" כפי שהוא מכונה על ידם והם נוכסו לנרטיב (או לכמה נרטיבים למעשה) של מה שאני מציעה להגדיר כ"פטריוטיזם עירוני"- אחיזה בעיר והעמקת השייכות אליה, גאווה על מה  שהיה ואיננו  (כמו מבנים שנהרסו) התמודדות עם הגירוש וניסיון להשיב לעצמם מחדש את המקום "שלהם" (או הזדהות עם המגורשים, חתירה כנגד הנרטיב הציוני וכיוצא בזה) אלא שאפשרות זו היא רק דרך אחת להתייחס למרחבים אלו.

אפשר לראות במרחבים הקטועים "מקום חסר המקום" מאחר והם נבדלים מצילומים החושפים את העיר או האזור שבהם צולמו (כמו למשל צילומי בניינים או רחובות –שניתן לזהות בברור) גם אם הם בפועל צולמו בחיפה, "חיפה" אינה נוכחת בהם או לפחות לא בכולם. רק הידיעה כי מרחב קטוע זה או אחר צולם ברחוב או בשכונה חיפאית זו או אחרת יכולה לסייע בהרכבת "הסיפור של חיפה" אך בלא ידיעה זו אנו צפויים להישאר עם השאלות שמעלה המרחב הקטוע מעצם היותו מרחב שכזה.

  פחד  

 נראה כי המודעות למרחב הקטוע היא מפגש עם פחד או חרדה מהאירוע הלא צפוי, השרירותי- ממה שעלול עוד להתרחש: האם גם הבניין שצמוד למגרש הריק עומד אף הוא לקרוס או להיהרס? מדוע דווקא המקום הזה ריק והבניין שבהמשך קיים ועומד? האם משהו או מישהו קבור שם ומתחת לעשב המכסה את האדמה ואנו נגלה חלקת קבר? האם מישהו עלול להקים כאן מבנה שיפגע בנוף (אחד החברים ראה בצילומים האלו עבודת הכנה ליזמי נדל"ן המחפשים הזדמנויות) ? האם מישהו זר (במשמעות של אויב פוטנציאלי) עלול להוכיח באדמה כי המגרש הזה בעצם שלו ולפעול באופן שיפגע בנו ?

השיטוט הפיזי, הכניסה אל תוך המרחבים הקטועים, יכולה לעורר פחדים וחרדות הקשורים בראייה ובנראות. בתוך המרחב הקטוע עצמו אנו עלולים להיות חשופים למבטים של אלו שאין אנו רואים אותם – מישהו המשקיף עלינו מחלון שבבניין הצמוד למגרש הריק. במגרשי החנייה השטוחים לגמרי והחשופים לגמרי, אפשרויות הבריחה או ההימלטות תלויות אך ורק ביכולת לרוץ או להתניע מהר את הרכב כך שבהעדר מסתור אנו פגיעים לגמרי במרחב.

אלא שבאותה מידה המרחב הקטוע יכול לשמש כמקום מסתור או הסוואה. בעודנו הולכים מנקודה אחת לאחרת מישהו יכול לארוב לנו שם ולנצל את היותם של מרחבים אלו הם "בלתי נראים" אנו עוברים לידם אך לא מבחינים בהם, הם אינם חלק מהסיפור שלנו גם כאשר אנו חולפים שם…כך אפשר לראות ב"כתמי הרושרך" שלי גם מרחב הולם לזירת פשע, אלימות, מקום מארב.

 מלכודת

התחלנו את הדיון במרחב הקטוע כהזדמנות לחופשה או אולי למנוחה מהפנטזיות האוטופיות והדיסטופיות שלנו, אך עד מהרה הגענו אל הפוטנציאל הגלום במרחב זה להפוך לזירה אשר בה תתממש פנטזיה דיסטופית (אלימות, פשע) או אוטופית (אוצר שימצא שם, זן של חיפושית). הנוכחות של שתי האפשרויות האלו המתקיימות בו זמנית יוצרת יחסים דיאלקטים בינהן, שכן, אף אחת  מהן אינה מתקיימת או מתממשת במלואה במרחב ובזמן של הצילום עצמו אך שתיהן קיימות מבלי שניתן למעשה להכריע בינהן.

באופן דומה מתקיימים יחסים דיאלקטים בין הנוכחות הקונקרטית של המקום (רחוב זה או אחר בחיפה) לבין ה"העדר" של אותו מקום, ה"מציאות הקונקרטית" עלולה לחדור בכל רגע ולכן נמצאת שם, שכן הפריצות או אולי הפגיעות של המרחב נחשפת בצילומים אלו.

למעשה נוצר כאן מהלך של פיתוי המוביל למלכודת. "מלכודת" צפוי להיות שמו של ספר השירים הראשון שלי והוא גם השם שהענקתי למיצב שהצגתי ב"גלריית המנהרה" במעבר התת קרקעי ברחוב הרצל בחיפה. במיצב זה יצרתי במרכז אחד הקירות מעין יער מושלג ובו דמויות שנלכדו שם.

המנהרה היא חלל מנוכר שהתנועה בו אופקית ולרוב מהירה וממוקדת. לתוכה הכנסתי את הפיתוי שבפנטזיה שמציע היער המייצג התנתקות מהנורמות המקובלות, ביטוי חופשי של יצרים ומיניות, מפגשים מפתיעים ומנוחה מהמחויבויות הרגילות… אלא שהפיתוי שביער הופך למלכודת מוות –המוצג כפנטזיה רומנטית-אוטופית של תשוקה ומשמעות, פנטזיה זו מוצעת כאופציה ל"ייאוש השקט" (מונח שקבע הפילוסוף האמריקאי הנרי דיויד  תורו בספרו וולדן – החיים ביער) שמציעה, כאמור, המנהרה בקונטקסט של הניכור העירוני, כך ששתי האופציות הללו החיים "המתים" והמוות "החי"נפגשים ומתלכדים עד שלא ניתן להפריד ולהכריע בניהם.

הרגע שבו הענות לפיתוי הופכת לאירוע אשר לא ניתן עוד להיחלץ ממנו, התנאים החברתיים, הרגשיים, הפוליטיים (ואולי עוד) המאפשרים את המלכודת כאירוע, כמרחב, כמצב (אך בשום פנים ואופן לא כאובייקט) הפוגע בפרט ומאיים על שלמותו (הפיזית, נפשית) מעסיק אותי, ומכאן בא האופן שבו אני קוראת את המרחבים הקטועים שצילמתי, פיתוי שבמנוחה מהפנטזיות האוטופיות והדיסטופיות המחברות אותנו אל העיר וגורמות לנו לקחת חלק בנעשה בה (לשבת בבית הקפה המגניב, להפגין נגד הצבת מצלמות נסתרות) עלול להוביל לוויתור מוחלט ושקיעה במעין עולם פנימי סגור אידיוסנקרטי במהותו -ואילו ההיענות לפנטזיות האוטופיות והדיסטופיות שהמרחב הקטוע מציע, עלולה לגרום לנו להיבלע בו ולפגוע (במה שאנו תופסים כ…) שלמותנו הפיזית/ נפשית/רוחנית –לרדוף אחרי הגשמת מערכת הפנטזיות שלנו מתוך סחרחורת אוטומטית מטורפת הבולעת את ה"עצמי".  שתי האפשרויות האלו כאמור מתגלמות במרחב הקטוע וכל אחת מהן הרסנית וממלכדת בדרכה. האם עלינו ללמוד את הלקח של כיפה אדומה, להיצמד למסלולים המסומנים ולא להתפתות אל המרחב הקטוע? גם אפשרות זו טומנת בחובה סבל, אומללות וויתור על "עצמנו".  מכאן המסקנה היא שעלינו למצוא את הדרך בה נוכל לקיים באופן קבוע את הדיאלקטיקה שמעלה ומציג בפנינו המרחב הקטוע מבלי להתמסר לאף אחד מהפיתויים שדיאלקטיקה זו מעלה, מבחינה מסויימת עלינו להיות בו זמנית בכמה וכמה מקומות גם לנוח מהפנטזיות האוטופיות/דיסטופיות שלנו וגם להחזיק בהן, גם להיות במקום קונקרטי וגם להיות במקום "אחר" וזוהי  למעשה האפשרות שמעלה לפני השטח המרחב הקטוע.

 אני מודה לד"ר עדנה גורני על שסייעה לי בעריכת טקסט זה, כל טעות או פגם שהקורא ימצא בו הם באחריותי בלבד.

מתוך "מלכודת" – מיצב בגלרית המנהרה במעבר התת קרקעי ברחוב הרצל, חיפה אוגוסט, 2012

תצלומים: יעקב סבן

  

מראה כללי מאחד הצדדים

מראה כללי מאחד הצדדים

פרונטלי

פרונטלי

מקרוב

מקרוב
מקרוב2

מקרוב

מתוך "מרחב קטוע"

 סדרת צילומים בהתהוות 2013-

תל חי ברוקן פינגז עין הים חניייה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: