رولي روزين רולי רוזן

איך יוצרים סיפור חיפאי

יום ששי בבוקר, או יום ראשון בערב. המפגש החודשי של קבוצת 'יוצרים סיפור חיפאי' בבית הקהילתי בטבריה 15.

כשאני עולה במדרגות מהרחוב, דרך השער שאיננו שעליו סיפרה אורלי ועדנה החליטה לכתוב, מאג'ד וסלמאן בדרך כלל כבר יושבים סביב אחד השולחנות העגולים, מדברים בערבית: אולי הם מעלים זיכרונות מימי הלימודים שלהם בעירוני א' לפני שנות דור, אולי מאג'ד מספר על גילוי נוסף שלו על בעל הבית, שהקים את הבניין בו אנחנו יושבים לפני יותר מ-80 שנה. אורלי ועדנה, אולי עם אורה, מרים או ח'ולוד, יושבות סביב שולחן קטן אחר, אולי מסתכלות בתמונות ישנות של הבניין שאורלי הביאה, משנות החמישים, שאז גרו בו סבא וסבתא של אבנר. אפרת כנראה במטבח, טורחת על הסלטים והכיבוד. גם אברהם ונעמי יגיעו עוד מעט: הוא עם חיוכו הזורח ואישורי הבנייה של הבניין שקיבל ממאג'ד מארכיון העירייה, ובחן בעין המהנדס המקצועית שלו – רק כדי להפליג משם לבית אחר, בית הילדות שלו באתיופיה. היא עם העין הספרותית והסיפור הקצר והיפיפה שלה על המפגש הראשון שלה ושל אברהם, בדיוק פה, בבניין הזה, שנתיים קודם.

כמה הצטלבויות, כמה רבדים של זיכרון, כמה מפגשים, כמה סיפורים. אבל האם יש כאן 'סיפור חיפאי' אחד?   למה בדיוק התכוונו, כשזימנו לכאן את קבוצת האנשים הזו, וכינסנו את כולם תחת השם 'יוצרים סיפור חיפאי'? איזה מן סיפור אפשר ליצור בין כל הקונפליקטים, בין בעל הבית השותה קפה בשנות השלושים מסיפורו של מאג'ד, המשפחה המתגוררת באחת הדירות מסיפורה היפיפה של ח'ולוד על שנות הארבעים וזיכרונותיהם של אורלי ואבנר מבית הסבא והסבתא של שנות החמישים והששים? איך נכנסים לכאן הסטודנטית האמריקאית ואהובה הערבי מוואדי ניסנאס מסיפורה של מרים בשנות האלפיים? האם הם חולפים לעיתים גם על פניו של מוכר הפיתות מהסיפור של סלמאן על העיר התחתית?  מי עובר על-יד השער שאיננו, ומגיע בהתגלגלות של אסוציאציות – לשער ביתה של עדנה בתל-אביב? מה יצרנו פה בעצם? מה רצינו?

אולי לא באמת ידענו. זה היה מן ניסיון כזה, גישוש באפלה.

ומה שיצא הוא סוג של שלם, אשר גדול מסכום חלקיו. שלם שברירי אולי, שלא לומר שבור. טקסטים שמדברים זה עם זה, מהדהדים זה את זה, מקשיבים זה לזה אבל גם מנהלים מערכת קשרים רופפת, עמומה, לא ברורה. המשפחה מהסיפור של ח'ולוד קשורה או לא קשורה לבונה הבניין מהסיפור של מאג'ד, הזוג המאוהב מהסיפור של מרים מודע ולא מודע לדייריו הקודמים של הבניין. אולי כמונו, הם קשובים לאחר ובכל-זאת שקועים בעולמם.

ואולי זה מה שיצרנו: משהו שנובע מעולמו הפרטי של כל אחד מאיתנו, אבל גם מתחבר – בכל-מיני דרכים סמויות ומופלאות – לסיפורו של האחר.

ואולי – עוד לא ברור, אבל אולי – יצרנו כך, יחד,  סוג של סיפור חיפאי: רב שכבתי, רב-דורי, רב-קולי. מלא סתירות והצטלבויות מפתיעות, התפצלויות וחזרות בלתי-צפויות. אולי כמו הבית, אולי כמו העיר.

*

ראשיתו של הרעיון להקים את קבוצת סיפור חיפאי במפגש בין שתי תכניות בעלות רציונאל דומה: קבוצת עט לשינוי חיפה, קבוצת פעילים אשר מבקשים להשתמש בכלים ספרותיים וסיפוריים לקידום שינוי חברתי, ותכנית חיפה עיר משותפת של ארגון שתי"ל, אשר ביקשה לחקור את אופן התנהלותה של חיפה כעיר הטרוגנית מרובת קהילות, ולהציע דרכים להפיכתה לעיר יותר משותפת, ולא רק מעורבת.

אחת ההצעות שגובשו במהלך המחקר היתה פיתוח מרחבים בין-תרבותיים, אשר יאפשרו מפגשים בין חברי הקהילות השונות, אך גם יאפשרו להם לשמר את קולותיהם השונים ולא להשתעבד לשיח הגמוני ודומיננטי. רעיון זה השתלב גם עם כיווני הפעולה של קבוצת עט לשינוי חיפה, אשר במהלך השנתיים האחרונות יזמה והפיקה את פסטיבל סיפור חיפאי – סדרת אירועים שבה הוצגו סיפורים שונים של שכונות או קהילות ברחבי העיר במלך מספר ימים, ואז הסתיימו באירוע משותף של יריד ספרים רב-לשוני. לצד הפסטיבל, חשבנו,  תוכל אולי קבוצה של סופרים, או אנשים כותבים אחרים, לעבוד יחד, ליצור איזה סיפור חיפאי משותף.

או אולי גם לא? האם אנשים הכותבים בסגנונות שונים, על נושאים שונים, ובאים מקהילות שונות ומגוונות כל-כך יוכלו בכלל ליצור משהו יחד? האם זה רצוי? למה זה טוב?

השאלות האלו ליוו את הצוות שיזם את הקמת הקבוצה במהלך שבועות וחודשים של התלבטויות והכנות. מי ינחה? את מי נזמין?  מה נעשה עם השפות השונות? איך יוצרים משהו שוויוני כשלא כולם מדברים ערבית, או אמהרית, או אנגלית או רוסית?  איפה נתכנס? כמה זמן נכון להקדיש לתהליך כזה? לא היו לנו תשובות ברורות, אבל החלטנו לנסות, ובהדרגה התגבש הרעיון: עדנה גורני וסלמאן נטור, שני אנשים כותבים ומחויבים לרעיון, ינחו את הקבוצה. אפרת לוין, אומנית מהדר ופעילה חברתית, תרכז. הבית הקהילתי בטבריה 15 יארח.

רשימת המשתתפים הפוטנציאלים התגבשה תוך סיעור מוחות משותף – המארגנים הציעו שמות, לקחו על עצמם ליצור קשר, להציע את הרעיון המוזר למי שעשויים להתעניין או להתאים. 'כשגליה אמרה לי את זה בהתחלה חשבתי 'איזה רעיון הזוי' תספר לנו ח'ולוד במפגש הסיכום האחרון. היו עוד שהגיבו כך, אחרים הביעו עניין זהיר. ברשימה הראשונית היו כמה עשרות, למפגש הראשון הגיעו למעלה מעשרים, בסופו של דבר נשארנו פחות מעשרה. לא לכולם זה התאים, אחרים התמודדו עם אילוצים שונים. מי שנשאר והתמיד כנראה מצא בכך ערך. מי שלא, הלכו למקומות אחרים.

ואנחנו נשארנו: בטבריה 15, שהיה בהתחלה סתם בניין והפך יותר ויותר לביית, לסמל: בחודשים ובמפגשים שחלפו הפכנו אותו בהדרגה ל'שלנו', משתמשים בכל הכלים שבאמצעותם אפשר לנכס מקום: חקר ההיסטוריה שלו, ביקורים חוזרים המייצרים רצף זיכרונות ואסוציאציות, וגם תחושה של בית: הבית הקהילתי בטבריה 15.

*

האופן שבו המקום חדר ללב הקבוצה, השתרג והתמקם בסיפורים, הציץ בחלונות, נכנס מן הדלתות והעלה זיכרונות – אמיתיים או מדומיינים – מאינסוף ימים ושנים אחרות הוא קשה לשחזור, אך יכול להיות דוגמה לאופן שבו מקום משותף יוצר סיפור משותף –  גם אם מפוצל, רב סתירות ושכבות, ובוודאי לא אחיד וקוהרנטי. ראשיתו בהזמנה של ירון – אז מנהל המרכז הקהילתי ובעל הבית המובהק שלו – לאחת מן הפגישות הראשונות של הקבוצה, בניסיון להבין מהו המקום, איפה אנחנו יושבים. הוא סיפר על בניין שנבנה – אולי במפתיע – בפאתי שכונת הדר היהודית על-ידי יזם ערבי דווקא, לצד עוד מספר בתים מאותו סגנון. הוא סיפר גם שבימי טרום המאורעות מכר אותו יזם את הבניין למי שמכר, ועזב את העיר. והוא הפליג בתיאוריו על אנשים שהתגוררו בו במהלך השנים שחלפו מאז, ביניהם – כך למדנו – גם סבא וסבתא של אבנר, חבר הקבוצה. לבסוף תיאר את  המאבק שניהלה קבוצת פעילים חיפאית בשנות התשעים נגד העירייה, כשזו ביקשה להרוס את מבנה האבן היפיפה ולבנות במקומו מגדל דירות לעולים. המאבק הסתיים בהצלחה, הבניין הפך לבית קהילתי, שבו מתכנסים במשך כל שעות היום קשישים דוברי רוסית וצעירים הלומדים ערבית, חוגים ליוגה או לקריאת שירה, פעילים שכונתיים ומובילי מחאה. ומעכשיו, אחת לחודש, בערב או בהמשך בששי בבוקר, גם הקבוצה שלנו.

שמנסה לכתוב, גם אם לא ברור בדיוק מה.

ושפתאום, מתוך סיפור הבית, יוצאת למסע בעקבותיו. לתחנות בהיסטוריה שלו, שהן לכאורה היסטוריה של בניין אחד מני רבים, אבל בעצם הן תמצית של סיפור ההיסטוריה העירונית. ואולי יותר מכך, הן גם תחנות שמהן ניתן לצאת למסע לסיפורים האישיים שלנו, על מקומותיהם ומערכיהם השונים. מכפר באתיופיה או מתל-אביב, מניו-יורק, מעוספיה, מירושלים וטבעון וגם מנוה שאנן, הכרמל, שכונות אחרות בחיפה. פתאום השבילים המתפצלים של הסיפורים השונים שלנו יוצאים מן הבית וחוזרים אליו.  מה משך אותנו שם? למה בחרנו דווקא בשביל הזה?

הראשון שיצא לדרך היה מאג'ד – בן למשפחה חיפאית ותיקה, שכיכר פריז, כפי שהיא נקראת היום, נקראה בעצם, עד 1948 על שם משפחתו, כיכר חמרה. כהיסטוריון וסופר וותיק של אותו עבר חיפאי, שם מאג'ד פעמיו למוקד המחקר המתבקש של החוקרים וההיסטוריונים – הארכיון העירוני. שם, בין תכניות ישנות מימי המנדט, הוא מצא את תכניות הבניין, את חתימות המהנדסים, את ההוראה הסניטרית בדבר בארות המים של אותם ימים. בפרץ יצירתי של סופר כתב מאג'ד בעקבות התעודות הישנות את סיפורו של בעל הבית – ישוב לו באחד מבתי-הקפה של אותם ימים בעיר התחתית, מהרהר על החלטתו הנועזת, או המשונה, לבנות את ביתו דווקא בפאתיה של שכונת היהודים. הסיפור היה מרתק, כמו חרך שנפתח פתאום לעברה המחוק, הלא ידוע, של העיר. ואחריו, בסוג של תגובת שרשרת, צמחו גם הסיפורים האחרים: סיפורה של ח'ולוד שצמח מגילוי פתאומי, רגעי, של סורגים על החלון, וניסיון לדמיין מדוע הם שם, מי טרח לשים אותם באופן הפוך ומשונה כל כך. סיפורו של אברהם שיצא מן הבית והרחיק עד כפר הולדתו באתיופיה, הקולאז'ים של אורלי, שאספו יחד את התכניות מארכיון העיר עם תמונות הסבא והסבתא משנות החמישים. זוג האוהבים היהודי-ערבי של מרים, שהגיע לכבוד הסיפור לערב של מתח ומריבה זוגית בחצר הקסומה של המרכז, מתלבט בשאלות אידיאולוגיות הרות גורל. מפגשם המביך של נעמי ואברהם – השחור והלבנה – באירועי הסיפור החיפאי באותו מקום בדיוק, רק שנתיים קודם לכן. השער שאינו מגן על הבית של עדנה. מוכר הפיתות  של סלמאן שחוזר למאפיה שאיננה.

יום ששי בבוקר, שבוע אחרי המפגש האחרון, אני מנסה להבין מה חיפשנו שם – כולנו – במסע הזה להבנת שכבותיו ההיסטוריות המרובדות של המקום. האם היתה זו דרך לפענח – גם ביחד, אבל גם כל אחד לחוד – את ההיסטוריה הכאובה של העיר הזו. למצוא איזו זווית הסתכלות שממנה נוכל להביט בחור השחור שהותירה השנה ההיא, ברגשי האשמה שנותרו בחדר כשסלמאן הקריא את סיפורו של מוכר הפיתות. להתמודד עם ההבנה של מה שהיה ונעלם, גם אם הבניין בטבריה 15 עדיין עומד על תילו.

לרגעים אני תוהה אם הרצון לחקור את המקום היה דוגמה מהופכת על ראשה לאופן שבו מדברים מתכנני ערים על 'יצירת מקום', או place-making: בתפיסה התכנונית הזו מתבקשים התושבים המתגוררים במקום מסוים לשתף במשאבים ובחלומות שלהם כדי ליצור יחד חזון למקום, מרחב ציבורי משותף אשר משרת את טובת הכלל. הדגש בתכנון כזה הוא על העתיד, אלא שאנחנו, בקבוצת יוצרים סיפור חיפאי – במעין מהלך הפוך ולא מתוכנן – דמיינו דווקא את העבר.  האם התמודדות עם עברה של העיר היא צעד הכרחי למי שמבקש לדמיין את העתיד?  האם – כמו בטיפול פסיכולוגי קלאסי – ניסינו להתמודד עם ההדחקות כדי לאפשר שחרור כלשהו שיאפשר לנו להמשיך קדימה?

נולדתי בחיפה בסוף שנות החמישים, להורים שהגיעו לכאן מיד אחרי המלחמה. נלהבים מן האפשרות ליצור חיים חדשים אחרי הזוועות שהותירו מאחור, הם מחקו את עברם – אך רק היום אני יודעת, שהם עשו זאת במקום שגם עברו נמחק. גדלתי בין בתי העיר, ילדה של הווה ועתיד מבטיח, שונה ככל שניתן ממה שהיה 'שם'. השארת העבר מאחור היתה חיונית, אני חושבת היום, צעד בלתי-נמנע של הישרדות בתנאים בלתי-אפשריים. מי שהיה צריך לבנות בית חדש, לא יכול היה להתאבל על ביתו שלו שחרב, בטח לא על בתים של אחרים.

60 שנה אחרי, ההשתתפות בקבוצת יוצרים סיפור חיפאי היתה עבורי סוג של מסע להכרת מחודשת של חיפה שהיתה, ואולי יותר מכך – להיכרות עם האנשים החיים בה היום, עם האופן בו הם רואים וזוכרים ומדמיינים את מה שהיה. ההתמודדות הזו היא  כנראה שלב הכרחי בדרך לבנייתו של מרחב משותף, אשר יישאר, ככל הנראה, מוזאיקה רבת סתירות, שכבות, התפצלויות וזוויות ראייה. ועם זאת, במוזאיקה שלנו הסיפורים גם מצטלבים, מהדהדים זה את זה, מתכתבים ומדברים זה עם זה. למי שחולם על מרחב משותף, אולי זו התחלה.

רולי,  יוני 2012, חיפה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: