عدنة غورنى עדנה גורני

שלושה שערים

שער 1

"המרחב התרסק למקומות מוגדרים, הזמן לנקודות ציון מוגדרות, האירועים לאפיזודות; דיירי רחוב קטלין הבינו, בסופו של דבר, שמכל רכיבי חייהם נודעת משמעות רק למקומות ספורים, לנקודות זמן אחדות ולאפיזודות בודדות. כל היתר הם כחומר מילוי לקיומם השברירי, כנסורת העץ שנועדה לשמור על החפצים שבתיבת הנסיעות מפני טלטולי הדרך הארוכה".

מגדה סאבו, רחוב קטלין, מהונגרית: דוד טרבאי, ירושלים: כתר ספרים, עמ' 6

 

 

הבניין בו גדלתי ברחוב יעל 3 בתל אביב עומד על מה שהיה גבעונת. בספר בתים מן החול שכתבה ניצה מצגר-סמוק כתוב בעמוד 170: "בית מגורים אלגנטי, בעל מתווה של קובייה, ובו אלמנטים המעניקים הוד והדר לבית". סבתא שלי, שגרה ברחוב ביאליק, באה בשנת 1934 לראות את האתר שבו יקום הבניין החדש. כיוון שראתה רק חול, אמרה שהיא נשארת בביאליק, סובבה על עקביה ושבה אל דירתה שעמדה אז בליבה של תל אביב, בין ביתו של חיים נחמן ביאליק לבין בניין העירייה. שנים אחר כך עקרה יחד עם לב העיר לאותו בניין שכבר לא היה חדש. היא בדירה בקומה רביעית, אחותה ובעלה ובנם היחיד בקומה ראשונה, ואנחנו בקומה שנייה.

כשבנו את הבניין, הקיפו את גבעת החול בשתי זרועות מחבקות של קירות תומכים ומדרגות שהובילו מחוץ לבניין לגינות הקומות הראשונות. הכניסה לחדר המדרגות נחפרה כמנהרה בתוך הגבעה, קרירה ואפלולית בכל ימות השנה. הריצוף הכהה וספסלי העץ השחורים שבנויים משני צידה של מבואה רחבה מעמיקים את האפלולית שממנה עולות המדרגות כלפי מעלה.

בכניסה לבניין היה קבוע שער רחב, שתי כנפותיו פתוחות תמיד, חלקן התחתון עשוי לוח אטום וחלקן העליון עשוי מעשה סורג של מוטות אופקיים, מוטיב שחוזר על עצמו בשערים החיצוניים ובמעקות המדרגות. את קרני השמש המעטות שהצליחו להסתנן פנימה, חסם קיר לבנים שנבנה בימי מלחמת העולם השנייה ואולי בזמן מלחמת 48, כדי לגונן על הכניסה לבניין ועל מבואת חדר המדרגות ששימשה כמקלט. הייתי תינוקת בת כמה חודשים, אחותי בת שלוש, כשאמא שלי ישבה איתנו ועם השכנים על הספסלים במקלט בזמן מבצע סיני. אז אמרו ש"הקיר זה כלום" והוסיפו לו תמיכה של שקי חול. ואולי לא ישבו אז בכלל במקלטים, אמא שלי כבר לא זוכרת ומבלבלת בין המלחמות, סדין אדום וצבע אדום ונחש צפע.

מעקה המדרגות, יעל 3, תל אביב

קיר הלבנים שהסתיר את הכניסה העניק מחסה למשתינים בקיר ואכן צחנת השתן הייתה הדבר הראשון אותו פגש הנכנס בשערי הבניין. בהיותי בת שבע או שמונה, חציתי כמדי יום את רחבת המבואה והתחלתי לדלג במעלה שבע המדרגות הראשונות, יודעת בעל פה את מספר המדרגות עד לדירה שלנו בקומה שנייה, שבע מדרגות רחבות יותר ואחר כך תשע, שלוש בסיבוב חד ושוב תשע. לפעמים הייתי מטפסת עקב בצד אגודל על המוטות האופקיים של המעקה תוך שירת "סיירים, סיירים, הלאה סיירים". פעם אחת רבתי עם חברתי האהובה, אולי נמאס לה ורצתה שנשיר שיר אחר בזמן הטיפוס על המעקה. מרוב כעס וקנאה צרחתי לעומתה "ג'ינג'ית!", וסבתא שלי יצאה מדירתה ואמרה בנזיפה: "ג'ינג'י זה הצבע הכי יפה בעולם! טיציאן השתמש בו לצבע השיער של כל הנשים אותן צייר", ואני המשכתי לקנא. אבל לא באותו יום. במעלה שבע המדרגות, מתחת לחלון הראשון, בתוך שלולית האור השפוך על הרצפה השחורה, עמד גבר. הוא פשפש במכנסיו ושלף דבר מה שנראה ענקי ואדום מאד. שעות נשארתי שם ממוסמרת לאיבר המתוח, הגדוש, ובתוך שבריר שנייה עקפתי אותו במרוצה, הוא לא ניסה למנוע בעדי, מתדפקת בפראות על דלת הדירה שלנו וליבי מתדפק אף הוא באותה טלטלה. אמי פתחה את הדלת. אולי בכיתי וצעקתי. לא זוכרת אם סיפרתי ומה סיפרתי לה. לא היו לי מלים לתאר כי לא ממש ידעתי מה ראיתי, אם כי ידעתי שמה שראיתי היה אסור ומלוכלך ואדום מאד. אמי הדליקה את האור בחדר המדרגות וירדה למטה. הגבר כבר לא היה שם. במשך שנים עמד הגבר הזה באותו מקום בדיוק בכל פעם שנכנסתי לחדר המדרגות. אני הייתי קוראת לאמא שלי עוד מבחוץ, לפני שנכנסתי לבניין. היא הייתה פותחת את דלת הדירה ומדליקה את האור בחדר המדרגות וקוראת לי. רק אז הייתי מעיזה להיכנס לפתח בקיר הלבנים, לעבור את השערים הפתוחים לרווחה ולעוף במעלה המדרגות, עוצמת את עיניי וסופרת בלב את מספר המדרגות, כמו תפילה ששומרת עליי, שבע, תשע, שלוש תשע ושוב תשע, שלוש, תשע ואני כבר מול דלת הדירה הפתוחה ואני בתוכה ואני מתנשפת, מוגנת. עד לפעם הבאה.

מדרגות הכניסה והחלון

שער 2

"אלו הם זיכרונות ילדות. כמו שזוכרים סיר לילה או קרש כביסה או מדרגה שבורה."

יואל הופמן, 2007, CurriculumVitae, ירושלים: כתר ספרים, #55

המתנ"ס העירוני בטבריה 15 בחיפה, בו נפגשת קבוצת היוצרים, היה פעם ביתה של משפחת עוידה. אחרי 1948 נכנסו לגור בבניין משפחות יהודיות. אורלי נשואה לאבנר שסבתו התגוררה בבית. בפגישה הראשונה סיפר שבילדותו שיחק על המרצפות המעוטרות. כשאורלי ואבנר עברו למגדל העמק, הם לקחו איתם את השער. כך סיפרה לי אורלי. קבענו לנסוע לשם יחד אבל בינתיים עוד לא מצאנו זמן. ממשיכה לחפש את השער שעבר למקום אחר. ממשיכה לחפש את עקבותיו של השער שהיה קבוע בפתח הבניין ברחוב יעל 3 בתל אביב, שהוחלף בשיפוץ שנעשה בבנין בשנת 89 או 90. בשיפוץ קבעו בפתח הרחב דלת כניסה, תיבות דואר וזמזמי אינטרקום. הדלת נפתחת רק לאחר זמזום באחת הדירות, או אם את מצוידת במפתח. כשאני מבקרת את אמא שלי אני לא זוכרת בדרך כלל להביא איתי את המפתחות אז אני מזמזמת לה, כפי שעשיתי כשהייתי ילדה והייתי קוראת לה מהרחוב כדי שתצא לחדר המדרגות ותדליק את האור ותעשה רעש ותגרש את האיש שתמיד מחכה לי בשלולית האור ליד החלון. עכשיו אני מזמזת והיא פותחת והאיש כבר לא שם, אולי זיכרון דהוי כמו חולצה שנשכחה על חבל כביסה והפכה לסמרטוט, מתנפנף אך חסר צורה. הדירה הזאת שהייתה הבית שלי ועכשיו היא ביתה של אמא, גם מוזיאון וגם ארכיון. דורי דורות של ספרים, חפצים ורהיטים. כמו המזנון של גברת פיאטלי שהתאלמנה. יואל הופמן מסכם כך את הסיפור: "הגברת פיאטלי היתה אלמנה מפני שמישהו ירה בבעלה ליד הקופה, בתל אביב, בקולנוע 'צפון'./ גברת פיאטלי הלכה לבית הסוהר, אל הרוצח, וסלחה לו. היא האכילה שלושים חתולים ולימדה מוסיקה ויפנית משובשת. / אחר כך [לפי סדר הדברים] הגברת פיאטלי נסעה לגרמניה וקפצה מגשר [שכחתי באיזו עיר] אל אחד מאותם נהרות גדולים". ( Curriculum Vitae # 33).

חלק מהפרטים מוכרים לי מסיפוריה של אימי. גברת פיאטלי אכן התאלמנה כי מישהו ירה בבעלה בעת שעמד בתור כדי לקנות כרטיס לסרט. אמא סיפרה לי שהיא, כלומר גברת פיאטלי, עמדה לחזור מחו"ל והוא, כלומר בעלה, חיכה לה וכדי "להרוג את הזמן", החליט לראות סרט. יואל הופמן כתב כמעט שיר ואכן השם, גברת פיאטלי, ועוד במבטא איטלקי, מתנגן כמו שיר. אמא סיפרה לי שלגברת פיאטלי לא היה הרבה כסף וכדי לממן את חזרתה לאיטליה הייתה צריכה למכור את הרהיטים שלה. סבתא שלי, אמא של אמא שלי, קנתה ממנה שולחן עגול (שהנין הצעיר, כך רוטנת אימי, לא ידע להעריך כראוי ונתן לכלב שלו לשרוט את פניו) ומזנון שעכשיו נמצא אצלי ובתוכו כלי הפסח ועליו הפמוטים בהם אני מדליקה נרות שבת. וכך קורה שבערבי שבת אני נזכרת בגברת פיאטלי. אבל לא בכולם.

עוד לפני שמצאתי את גברת פיאטלי אצל יואל הופמן, ניסיתי לכתוב שיר על המקרה. היה משהו אפל ברהיט שנמצא אצלי וקשורה בו תעלומת רצח. היה משהו נוגע ללב וגם אירוני באיש שרצה לצפות בסרט שוטרים וגנבים אבל באותו ערב היה הוא ההרוג היחידי. ואז, בזמן שהתחבטתי עם השיר, ועם הזיכרונות שלי ושל אמא שלי ושל אמא של אמא שלי שקנתה את המזנון מגברת פיאטלי, מצאתי סיפור גדול יותר. בעתון הארץ מה-8 בספטמבר 2006 כותב יוחנן בר סלע מכפר סבא: "במלחמת העצמאות טסתי כמטילן במטוס פרימוס אל אחד מכפרי 'המשולש הקטן', אינני זוכר איזה מהם. ההוראה הייתה לזרוק את הפצצות קרוב ככל האפשר לכפר, כדי לגרום לתושבים לעזוב." היה טייס אחד שנגמרו לו הפצצות ומתוך כעס (כך בעיתון) זרק בקבוק ריק שלהפתעתו השמיע שריקה "כמו פצצה הנופלת ממטוס". כאן נכנס לתמונה ד"ר פיאטלי, בעלה של גברת פיאטלי שנרצח, שהיה ראש מחלק ההנדסה של חיל האוויר, והוא תיכנן 'משרוקיות' מקני במבוק בהן השתמש חיל האוויר "כדי לאיים על כפרים ערביים ולגרום לתושביהם לעזוב".

במאמר מה-12 לינואר 2012, הוזכר הרצח שאירע באוגוסט 1957. שם הסרט בקולנוע צפון היה "הנידון למוות ברח". אבל הנידון למוות לא הצליח לברוח. הרוצח, רפאל בליץ, לעומת זאת כן הצליח לברוח בזכות סרט אחר. בזמן שהיה כלוא בכלא רמלה, ברח יחד עם נחמן פרקש בעת שהאסירים צפו בסרט "באבט יוצאת למלחמה", בכיכובה של בריז'יט בארדו. האלמנה, היינקה פיאטלי, שאכן סלחה לרוצח, חיה בשווייץ ואולי בגרמניה, וביום השנה ה-20 למות בעלה, הטביעה את עצמה לא בנהר אלא באגם Chiem בבוואריה.

רפאל בליץ אף משך ידו בעט סופרים. הוא כתב לקסיקון סלנג האסירים. בסלנג הזה מהנדס או אינג'ינר הואמומחה בפיצוח קופות, פרימוס זה לא מטוס אלא אחד שקל לחמם אותו על מישהו אחר. אוירון לעומת זאת אינו מטוס אלא מלשין.

סבתא שלי לא הייתה שותפה לפשע. היו כאלה שניצלו את הנסיבות בהן נאלצה גברת פיאטלי למכור את רהיטיה וקנו בהזדמנות, כלומר בזול, אבל סבתא לא עמדה על המקח ושילמה את המחיר המלא.

בניגוד למזנון, לא ידוע לי על פשע שבו מעורב שער הבית, מלבד אולי שלא מנע את כניסתו של האיש שחשף את אברו בפני בתל אביב, מלבד אולי שלא מנע גירוש ועזיבה בחיפה. ובכל זאת נעקר השער המקורי בזמן השיפוץ והועבר למחסן. אני מחפשת צילומים. זוכרת שזאב צילם כמה צילומים בחדר המדרגות וגם אותי בחשיפה כפולה, פעם בתוך הבניין, אוחזת בסורגי השער כמו אסיר שרוצה להימלט מכלאו, ופעם מחוץ לבנין, עושה "נה, נה, נה" לזאת שנשארה בפנים.

גם זאב וגם אני זוכרים את הצילומים ולא מוצאים אותם. אני עושה חיפוש בכל אלבומי הצילומים שלנו וזאב מאשים אותי שבטח הוצאתי אותם ועכשיו הם שוכבים קבורים "מתחת לאחת הערימות שלך". אני יודעת שהוא צודק ויש לי הרבה ערימות אבל לא זוכרת ששמתי שם צילומים. בודקת בערימות ולא מוצאת. בביקור הבא בודקת אצל אמא בכל אלבומי הצילומים שלה. מוצאת כמה צילומי ילדות ליד הבית. מתחמם, מתחמם, עד היום אוהבת לשחק חם-קר. אני בערך בת 13 או 14, ליד הבית עם קביים. נתחו לי את כף הרגל והרסו את כל חופשת הקיץ. לא קייטנה, לא מחנה גדול של הצופים. לא בריכה. בצילום רואים בבירור את גרם המדרגות החיצוניות שמובילות מצדו האחד של פתח חדר המדרגות אל הגינה של דודה מירה. אני לובשת שמלת מיני לבנה. על כיס אחד רואים בבירור את המילה GO על רקע ירוק. הכיס השני כהה מדי בצילום אבל נזכרת שעליו היה כתוב STOP על רקע אדום. אז חשבתי שזה מאד מחוכם. רגל אחת בסנדל לבן וכף הרגל השנייה חבושה. את שער הבית לא רואים בצילום. אני בת שנתיים או שלוש. שערי קצר, לובשת שמלה לבנה (שוב) ועל צווארי מחרוזת. זוכרת שהיו לנו חרוזי פלסטיק בכל מיני צבעים ולכל חרוז מחוברת פיסת פלסטיק קטנה שהייתה ננעצת בנקב של החרוז הבא וכך הייתי מרכיבה ומפרקת ושוב מרכיבה מחרוזות. אחת כזאת תלוויה סביב צווארי. בעיון מדוקדק יותר אני לובשת חולצה לבנה וחצאית עם סינר לבן. שעון מעל השרוול של יד אחת, עובדה מוכחת לכמה גאה הייתי לענוד שעון, ובידי השנייה אני אוחזת ספר. זמן וסיפורים. רואים את המדרגות החיצוניות והשער הקטן שהוביל אליהן ואת תחילת הפתח, האפלולית נרמזת, נקווית כמו שלולית בפינה השמאלית עליונה של הצילום. את שער הכניסה לבנין לא רואים בצילום. האם נמנעו הצלמים משיקולים אסתטיים לצלם את קיר הלבנים? פתאם אני מבינה שהיה חלון הזדמנויות קצר לצילומו של השער. או לפני שנבנה קיר הלבנים, או לאחר שהקיר נהרס אבל לפני השיפוץ. פתאם דחוף למצוא את הצילום, למצוא את השער.

אני שואלת את חברת ילדותי, אותה ג'ינג'ית איתה הייתי מטפסת על מעקה המדרגות, אם ברשותה צילומים בהם רואים את שער הכניסה המקורי. אביה הירבה לצלם. היא תבדוק בין השקופיות המשפחתיות אותן העבירה לדיסק. "תבדקי גם אצל אמא שלי, יש לה צילומים בקופסא". אמא שלה בת 88 ועדיין גרה ביעל 6. אמא שלי בת 85 עדיין גרה ביעל 3. אלך לחטט בקופסת הצילומים.

בינתיים צילמתי את השער שירד מגדולתו ועומד הפוך במחסן, ראשו למטה וזנבו אל-על. ראיתי שזכרתי נכון והשער אכן עשוי לוח מתכת למטה ומוטות אופקיים לרוחבו. אני רוצה להצטלם מאחוריו, הוא כבד מאד. זאב עוזר לי להזיז את השער. אני מצליחה לאחוז בו בזמן הצילום, ובכל זאת מפחדת שייפול.

ד"ר פידיה יעקב פיאטלי, מייסד האגודה למדעי התעופה בישראל

ד"ר פיאטלי (משמאל) ליד הדאון תינוק, שבתוכו עומד הטייס אורי בראייר, 1947

לא מצאתי צילום של גברת פיאטלי.

זהו צילום של הרוצח, רפאל טומי בליץ.

מקור: http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/929/708.html

אולי כך הוא נראה לאחר כתיבת הלקסיקון:

לא מצאתי צילום של גברת פיאטלי שסלחה לו.

שער 3

לפני כמה שנים, בדרום צרפת, באחד מלילות פסטיבל השירה בלודב, ראיתי את טאהא מוחמד עלי פוסע לאורך דרך צדדית, תוקע עיניים בנוף חשוך. כשקלט אותי חייך ואמר: 'יפה כאן. כמו בספוריה'. 'אני לא רואה כלום', עניתי לו, 'רק חושך'. החיוך שלו התרחב עוד יותר והוא ענה: 'זיכרון זה תמיד חושך'. רוני סומק על "שירים" מאת טאהא מוחמד עלי, הוצאת אנדלוס, הארץ, גיליון ספרים מס' 675.

סיפור השער של טבריה 15 שעקר מחיפה למגדל העמק, פתח לי פתח לסיפור השער של יעל 3. בית בחיפה ובית בתל אביב. בית שבוניו נעקרו ממנו ובית שנשאר בידי בעליו. בית שהיה בית ילדותי בתל אביב ובית בחיפה שעכשיו הוא מתנ"ס קהילתי ובו מצאתי בית ליצירת סיפור חיפאי בחברת יוצרים ויוצרות. מחפשת צילומים, שערים. מחפשת הקשרים. אוסקר קאופמן, מתכנן הבית בתל אביב, תכנן גם את קולנוע אורה בחיפה. בספר בתים מן החול שכתבה ניצה מצגר-סמוק כתוב בעמוד 171: "המרפסות הבולטות ממנו מחופות בטיח חלק ומודגשות על רקע הקיר המעובד. ההפרדה בין הגושים עם עיבודי הטיח השונים נעשתה גם על ידי אוסקר קאופמן ב 1938, בבנין הקולנוע אורה בחיפה".

אני צוללת למילונים, לספרים, נכנסת בשער ומחפשת את שערו של השער ואת שיעורו של השער. איה השער? איך התפתחה המילה? כיצד נתגלגלה? מה הקשר שלה לשערים אחרים?

שער העולם – באב אל דוניה בהר הגבוה בסיני. כשעוברים בבאב אל דוניה – לא נכנסים פנימה אלא דווקא יוצאים החוצה, העולם כולו נפרש. הנוף מתגלגל מן העין הבוחנת, כמו מפל מים, יורד קופץ ומתרסק, קיפוליו נפתחים, כמו שטיח מגולגל שמישהו שאוחז בקצהו נותן לו תנופה והשטיח נפרש, חוויה דינמית, העין לא מאמינה, חוזרת שוב ושוב לנקודת ההתחלה שהיא תמיד המבט האישי, מתוך קופסת הגולגולת, מתוך ארובת העין, מתוך המוכר והידוע, לצאת החוצה, להיסחף בזרם.

שער הוא פיו של הבית. לפעמים הוא קפוץ ונעול ולפעמים פתוח. דברים נכנסים ויוצאים, אוכל ופסולת. אנשים באים והולכים. הפה הוא שער האדם. כשעוברים בשער נפתח העולם כולו. הבית כולו. עולם ומלואו בתוך העולם, עולם ומלואו בתוך הבית, עולם ומלואו בתוך האדם.

לבית בטבריה 15 יש שער חדש כי את הישן, שלא היה השער הראשון של הבית, לקחו דייריו היהודים כשעברו למגדל העמק שהייתה פעם אל-מג'יידיל. האם בקלות התרצה השער לבית החדש? האם בקלות התרצה הבית לשער החדש? למה ומדוע הוקם השער? מתי? האם קודם לכן לא היה שער ולא הייתה גדר? האם השער נועד למנוע מהילדים ששיחקו בחצר לצאת לרחוב? האם השער נועד למנוע מעוברי אורח להיכנס לחצר? האם נועד השער לתחום בין החצר לרחוב ולהגדיר – עד כאן שלנו, מכאן ואילך של כולם? מקום משונה הוא השער. הוא גם פתוח וגם סגור. הוא בו זמנית פתוח וסגור וגם לא פתוח ולא סגור. הוא משתנה. יכול להיפתח ולהיסגר. מי קובע? מי שולט בו? מי נועל אותו ומי פותח אותו? האם השער הוא תגובה לפחד – פחד מהיציאה החוצה אל העולם? פחד שהעולם יחדור פנימה?

ומה השיעור שלמדתי? בשער אפשר להיכנס ואף לצאת. שער אפשר להעביר ואי אפשר להעביר. שער אפשר למחוק ואי אפשר כמו שאי אפשר למחוק סדק, למחוק את האין – אבל אפשר להרחיב אותו. אפשר למלא אותו אבל הסדק יישאר. פרדוקס הכניסה שהיא יציאה והיציאה שהיא כניסה. מהבית לרחוב, מהרחוב לבית, מהעצמי אל העולם. שער הוא יותר פרוזדור (503 בגימטרייה) או גשר (גם כן 503 בגימטרייה), מחבר בין שני עולמות. והעיקר לא לפחד כלל. כשהשער נעקר ונלקח למקום אחר, באופן אבסורדי הוא נותר על מקומו אלא שעכשיו הוא פתוח לרווחה. אי אפשר לעקור פתח ממקומו. הפתח תמיד שם. הפחד תמיד שם. אבל לעקור אנשים אפשר. מי שבנה את הבית בטבריה 15 נעקר ממקומו על ידי המלחמה. מלחמה שבה נלחמים ומטילים פצצות ממטוסים ואת משרוקיות, המצאתו של ד"ר פיאטלי, כדי לגרום לאנשים שבנו בית וחיו בתוכו, כמו דייריו של הבית בטבריה 15, לעזוב, לברוח. ואולי הקשה מכל – לא נתנו להם לחזור.

חנוך לוין כותב ב"הלוחם": "בתוכי, כמו בובה בתוך בובה…עד שתגיע למרכז, שם הילד המבוהל והנכשל.  אלפי בובות נאלצנו לקלף עד שהגענו לגרעין, ואף זה עדיין לא הגרעין ממש, הלא בתוך הילד הנשנק כבר אין דמות כלל, שם מפרפרת המהות של האימה, ידיעת הכישלון, ההנהון הבלתי-פוסק לנורא מכל".

השער יכול למנוע שערוריות, כך לפחות אני משערת. מאפשר כניסה או יציאה לשיעורין. שער הבית הוא שער הספר. אפשר להיכנס. לא תמיד הוא פתוח לרווחה, לפעמים חסום ואי אפשר להיכנס.

מתי בנו את השער? האם אחרי 48 כשפחדו שבעליו הקודמים של הבית יחזור ויתבע את הבית? האם אחרי 67 כשגל של פליטים הגיע מכיוון שדווקא בעקבות הכיבוש נפתחו הגבולות ופלסטינים באו לבקר את הבתים שמהם נעקרו וגורשו ושאליהם לא יכלו לחזור מאז 48. הביקורים עוררו גל נוסף של הריסות בתים, בתים שניצלו מהגל הראשון של ההריסות ונהרסו עתה – לא רק כדי שלא יהיה לפליטים לאן לחזור אלא בניסיון למחוק כל זכר וסימן לנוכחותם כאן, לחייהם כאן, לזיכרון שלהם. שיבואו ויראו ולא ימצאו ויחשבו שהזיכרון מתעתע בהם, אולי באמת מעולם לא היו פה, המפתח שהם עדיין שומרים ונושאים עימם נותר תלוי בחלל ריק, מתגעגע לחור המנעול שאיננו, לשער שנעקר, לדלת, לבית שנמחק, והחצר והבוסתן והכפר מכוסים בבתים אחרים ובחצרות אחרות או בשורות של עצי אורן צפופים ודקיקים שממטירים על האדמה מרבד חונק של מחטי אורן.

זיכרון מול זיכרון, עומדים שני הזיכרונות ומתנגחים זה בזה. זיכרון מתחת לזיכרון, שכבות גיאולוגיות, ארכיאולוגיות. זיכרון אחד קובר תחתיו את האחר. זיכרון הבית – הכניסה לזיכרון הבית היא דרך שער הבית. השער שקיים, שנהרס, השער שאני זוכרת.

ומהו השער לשער? בית ילדותי בתל אביב עומד על תילו. הבית בטבריה 15 עומד גם הוא על תילו. מעשה נסים – כמעט שהרסו אותו. העיריה רצתה לבנות במקומו גורד שחקים. תושבי השכונה בהדר התארגנו והצליחו למנוע את ההריסה. בית שניצל מהרס, תלוי בחוט השערה, עומד על כרעי תרנגולת.

בית הוא המקום שאמור להיות הכי בטוח. לפעמים הבית לא בטוח ומתרחשים בתוכו מעשי אלימות ונבלה. לפעמים הבית הולך לאיבוד. מה פירוש? הבית מצמח רגלים והולך לו, ואני שקמתי בבוקר והלכתי לעבודה חוזרת הביתה והבית איננו?

הבית לא הולך לאיבוד. הוא נשאר בנוי במציאות או בזיכרון. אנחנו הולכים לו לאיבוד, אנחנו מצמחים רגלים ועוברים לבית אחר, לעיר אחרת, לארץ אחרת. עוזבים מרצוננו או שלא מרצוננו. המצב הכלכלי שאינו מאפשר להחזיק בית. מקום העבודה שהתחלף. מלחמה שגוזלת את הבית ומגרשת את דייריו.

גם את גימנסיה הרצליה הרסו ובנו במקומה גורד שחקים. הבניין של תיאטרון הבימה, שאף הוא תוכנן על ידי אוסקר קאופמן, שופץ והפך לבניין אחר. שוב זיכרון ומחיקה. האם אני זוכרת איך נראתה הבימה? חיים באר בפרק על ברנר, בספרו מזיכרונותיה של תולעת ספרים, כותב על כך שכגודל פיסת העבר מתחת לרגלים כך גודל פיסת העתיד מעל לראש. מחיקת העבר מביאה למחיקת העתיד. צמצומו של העבר והפיכתו לפשוט ופשטני מביאה לצמצום העתיד, הפיכתו לרדוד ושטוח. העתיד מאבד ממורכבותו, מעושרו. השער לא יעצור את רוח הרפאים של דייריו הקודמים. אולי טוב היה לו לא היינו בונים בתים. לו היינו ממשיכים לחיות במערות, באהלים, תמיד בתנועה.

בית הוא סיכון. שמים בו את כל הרכוש. את הנפשות היקרות. התקוות והתשוקות והגעגועים. תמיד רוצים לחזור הביתה. תמיד רוצים לעזוב את הבית ולפרוש כנף. לבנות בית חדש. אפשר לחזור הביתה. אי אפשר לחזור הביתה. הבית שעזבתי כבר לא בית. גרו בו פעם הילדות שהייתי בגיל שלוש, בגיל עשר, בגיל ארבע עשרה.

השער במגדל העמק

al-Mujaydil – المْجيدل : The settlement of Migdal ha-'Emeq on village lands, 1987

Scanned from "All That Remains" by Dr. Walid Khalidi

http://www.palestineremembered.com/Nazareth/al-Mujaydil/Picture552.html

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: