نعومى دة-ملاخ נעמי דה-מלאך

חרוזי הבושה

 מַה תַּרְבּוּתִי בְּתַרְבּוּת?  / מתי שמואלוף

בְּעֶרֶב הַשִּׁירָה בִּקְּשוּ מִמֶּנִּי לִהְיוֹת תַּרְבּוּתִי

לְסַפֵּר מַדּוּעַ הִגַּעְתִּי לַשִּׁירָה

מִבְּלִי לְסַפֵּר עַל מִלְחֶמֶת הַמִּלִּים

מִבְּלִי לִשְׁזֹר אֶת חֲרוּזֵי הַגִּזְעָנוּת

כְּמוֹ לְאַרְגֵּן עֶרֶב אִגְרוּף וְלָשֶׁבֶת בַּזִירָה

קָשׁוּרעִיוֵּר.

איזה צירוף מקרים. זה עתה לימדת בכיתה ט' שיר של מתי שמואלוף על ערב שירה, והנה הוא מופיע בערב כזה. את חייבת לשמוע אותו. ובכלל, כדאי לך לראות מה זה הדבר הזה – "סיפור חיפאי". תלכי, תלכי. הנה את יכולה גם לעשות דברים לבד. לקחת את האוטו ולהודיע שהיום את לא מתייצבת לארוחת ערב. כן, אבל למי יש כוח, אחרי יום עבודה. וממש קשה לחנות שם. כמובן, הם סגרו את הרחוב. ידעתי שאני לא צריכה לבוא. עכשיו בטוח לא תהיה חנייה. אה הנה מקום. אבל כחול לבן זה בתשלום עד שבע, ואפילו עוד לא שש. עם המזל שלי בטח תכף יגיע פקח. לא חשוב.

יוצאת מהאוטו. נועלת. מתחילה ללכת אל המקום. והנה הפקח מגיע. אתיופי, גבוה, לבוש מדים כחולים ומגוהצים. פוסע איזה ארבעה מטרים מאחורי. אני מאיטה. הכי טוב זה לדבר איתם. להתחנחן קצת. סליחה, אתה פקח? רק שנייה, אני בדיוק מחפשת מכשיר לתשלום. הוא משים את עצמו שאינו שומע אותי, ומשיב בשאלה. סליחה, את יודעת אולי איפה זה טבריה 15? כן, בטח, אני נושמת לרווחה. אני בדיוק הולכת לשם, בוא אני אראה לך. אני אומרת, והנה אנחנו כבר צועדים יחדיו.

בדרך אני מדברת מהר, בשטף, לפוגג את המבוכה ולחפות על הטעות. פשוט חשבתי שאתה פקח. אתה יודע, עם החולצה הכחולה הזאת… לא, לא, מה פתאום. אז מה, אתה מאבטח את האירוע? אני מציעה שדרוגון למעמדו. (לא משת"פ ששם דו"חות מעצבנים, אלא גיבור חסון שמגן מפני פיגועים). את צוחקת עלי? הוא שואל בחיוך ירח שמאיר את פניו העגולות. לא כועס. לא נעלב. תמה. אולי קצת צוחק עלי. בלב. לא, לא, מה פתאום. האי-נוחות שלי גוברת. אז מה? אתה בא לשמוע הרצאות? (שדרוג של ממש: לא צווארון כחול, אלא אינטלקטואל שחור). לפעמים כן, אבל היום אני מרצה. אה כן, ראיתי את שמך בתכנייה, אני ממהרת לשקר. על מה אתה מדבר? על שפה, תרגום, על הספר שכתבתי. אני סתם באה לשמוע, אני אומרת סמוקה.

והנה ההתקהלות, באקראי אני פוגשת חברים, נחלצת מהבושה וממהרת להיפרד, הנה זה שם, נתראה. תודה, הוא מפטיר, ואני כבר בשיח צפוף ונרגש עם החברים. איזו פדיחה. אל תשאלו. חרוזי הגזענות. חרוזי הבושה.

אחרי שנתיים. שוב טבריה 15. את שוב חייבת.

הפעם זה להצטרף לקבוצת כותבים חיפאים.

שוב להודיע שאת לא מתייצבת לארוחת ערב.

שוב למי יש כוח אחרי יום עבודה.

שוב לחפש חנייה.

וכמובן, בפתח הבניין,

שוב המאבטח

מקבל את פניי בחיוך הירח.

אתה צוחק עלי?

אברהם אדגה.

סופר – מאבטח.

זוכר – שוכח.

סולח?

2 תגובות to “نعومى دة-ملاخ נעמי דה-מלאך”

  1. Mati Shemoelof Says:

    תודה רבה! אוכל להעלות באתר שלי?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: