איל פרידלנדר ايال فريدلاندر

 

להיות חיפאי

 

 

להיות חיפאי, בשבילי, זה להסתובב כשבתוכי מקננת תחושת תיסכול מציקה שמסרבת להרפות, תסכול על היופי הרב שיש בעיר הזאת, שהולך ומתעמעם עם השנים ואין מי שישמור עליו, תסכול מאופן ההתנהלות של פרנסי העיר לאורך השנים ומהיעדר חזון ושאר רוח לגבי אופיה והתפתחותה.תסכול מההתיחסות הממעיטה לעשייה התרבותית שנעשית כאן.

לפעמים, לרגעים קצרים או ארוכים יותר, התסכול מפנה את מקומו להנאה ושמחה על שזו העיר שלי, שלמרות שהיא כל כך מוזנחת, אין יפה ממנה בעיני. אני נהנה לדמיין, בישיבה על מרפסת ביתי המשקיפה על המרחב שבין הגנים הבהאים והנמל, מקומות רחוקים בהם חייתי. מגדל הנביאים במסכי הזכוכית השחורה שלו מזכיר לי את ניו יורק, תחנת הכרמלית והמאפייה שמתחת לבית מאפשרים לי לחשוב שפריז לא רחוקה. ניו יורק, פריז, איסטנבול,ברלין…כאן מתחתיי, מסביבי, כשאני יושב על המרפסת שלי. אבל גם עיר עם אופי ייחודי משלה. צנועה ואולי גם קצת חסודה.

התסכול נעשה מוחשי מאוד במהלך השנים בהן אני פועל בבוסתן כיאט. מידי שבת הייתי יורד לעבוד בבוסתן ובכל פעם ציפתה לי הפתעה, לפעמים טובה, אך לרוב מתסכלת. תעלות מים שפתחתי התמלאו מחדש באבנים, מקומות שניקיתי וסידרתי חזרו להיות מלוכלכים. גם הניסיונות במקביל, לעניין את העירייה לסייע בטיפוח הבוסתן היו ועדיין מתסכלים.

את עיקר המאמצים הקדשתי לפתיחת מערכת תעלות ההשקייה שעוברות ברחבי הבוסתן, יחד עם קבוצות ממגוון השתייכויות, הוצאנו אבנים ואדמה מתעלות הבטון, שנה אחר שנה לאחר החורף שגשמיו סחפו אבנים במורד הוואדי. קרה שעבדתי לבד, מביט סביבי, מערים אבנים לערמות ומנסה לברר לעצמי את תכלית מעשיי, סיזיפוס עולה במחשבותיי. אני סיזיפוס, אני חושב לעצמי. ומקווה שהתעלות לא תיסתמנה שוב.

וכשהתעלות פתוחות… המים זורמים בהן לאורכו ולרוחבו של הבוסתן וגולשים במפלים אל הבריכות העגולות ומשם לבריכה הגדולה… והייתה התרוממות רוח והנאה שקטה . אני צולל במי הבריכה לשטוף מעצמי את הזיעה ואת שאריות התיסכולים שלא התנדפו בעבודה המאומצת ונשכב על הערסל שבין שני עצי הרימון העתיקים.. מחר יתחיל שבוע חדש… נקי, שבו אנסה לגלגל במעלה היום את החיים הגשמיים ואקווה שדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר. אנסה לעוף, וכמו איקרוס, אפול. כמו איקרוס, אני רוצה לעוף , לפרוק עול ולהשתחרר ולא מצליח, נוחת בחבטה על קרקע המציאות המתסכלת והסיזיפית. ואז תגיע השבת ושוב אגלגל אבנים.

 היא תמיד חוזרת. תחושת התיסכול, היא מניעה אותי ומעוררת אצלי איזשהו דחף, שגורם לי לרצות לחשוף את היופי הזה שנחבא ומבצבץ פה ושם מתחת לשכבות ההזנחה, לנסות לשמר מקומות שהזמן והאדישות מפוררים. מקומות שבהם הרגשתי בתוכי ניצוץ וחיבור ריגשי חזק, מקומות שבעיני הם בעלי חשיבות, היסטורית או אסטתית. מקומות שמספרים את עברה של חיפה, זאת שלפני 1948, מקומות שהולכים ונעלמים.

אבנים, אבנים, מסביבי ערימות של אבנים, בכל מקום, הן נשפכות במורד ההר מתגלגלות בזרמים רועשים שמהדהדים במרחבי הואדי. הן מזדחלות במרחבי הבוסתן, מעקבות את התקדמותי, מכסות את האדמה, סותמות תעלות, חוסמות שבילים. אבנים תקועות בפיתחיי מעבריי המים, אבנים רומסות צמחייה. ובין האבנים, ובכל מקום אחר, שאריות פלסטיק וניילונים, שקיות ניילון צבעוניות, שקיות מתפוררות, על פני השטח ומתחתיו.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: