اورة مور אורה מור

הגל (Hegel) לא ביקר כאן

אחת לחודש, בערבי חמישי הגשומים של חורף 2012, נפגשה בטבריה 15 קבוצת א/נשים רק כדי לקרוא שירה ולהקשיב לה. בחורף ההוא מתה שימבורסקה, בחורף ההוא נולדו בעולם תינוקות שמתו בלידתם. בחורף ההוא, גם בו, נאבקו א/נשים בשפות שונות וקראו ב"קול רם", אבל במנגינה דומה מלים של חיים: שלום, אחווה, אהבה, צדק, ילדוּת, אישה, אדם, אדמה, בית. בסוף החורף התפזרה הקבוצה והותירה שיר או שניים, וכותב וכותבת, ובית, בטבריה 15, מלא בקולות אחרים.

*

בחורף הזה ובקיץ שקדם לו, נפגשה בימי ראשון בטבריה 15 קבוצת א/נשים, כדי לכתוב טקסט שא/נשים אחרות/ים יקראו. סיפור על בית. בית? כמה מתעתעת יכולה להיות שפה שקוראת ל school או ל مدرسة, ל [1]школа או ל [2]σχολείο – "בית ספר"? בית של ספר? בית עבורו? והיכן הא/נשים? היכן נקודת המפגש שלהם? בטקסט? באיזה מהם? בזה של ימי ראשון (קבוצת ה"סיפור"?) או בזה של ימי חמישי (קבוצת ה"שירה")?

*

א/נשים כותבות/ים שירה, א/נשים כותבות/ים טקסט, יחיד/ה ליחיד/ה; קבוצה לקבוצה, ואין, וחסר עד מאוד המפגש, ממש כמו שירו של יהודה עמיחי על "רכבת שיוצאת ממקום אחד ורכבת אחרת / שיוצאת ממקום אחר. מתי יפגשו? / ואף אחד לא שאל מה יקרה כאשר יפגשו, / אם יעצרו או יעברו אחת על פני השניה ואולי יתנגשו." הגל (Hegel) לא מבקר כאן. עמיחי, מסתבר, דווקא כן.

*

ישראל חינטייב "נפגש" ביום חמישי. הוא כותב שירה. הוא קורא אותה:

[ישראל חינטייב / בית]

לאיוון יש היום בית –

אמנם לא גדול,

ועם מעט מדי חלונות, אך

מקום מסתור מפגעי

מזג אויר.

איוון מנסה ללא הצלחה למצוא

סוף לרומן

אותו הבטיח לכתוב

למורו ורעו.

בעודו מחזיק העט בידיו

בוהה לתוך זכוכית האשנב,

בדמיונו לא מחפש מלים גואלות

אלא את נוצת אווז.

[מרץ 2012]

והשירים שלו פוגשים אותי: בטבריה 15, בגן בנימין שליד בתיאטרון, בכיכר פריז שבעיר התחתית, באתר האינטרנט, במקומות שהם בית לא/נשים אחרות/ים. ישראל חינטייב כותב בקיץ שיר שמתחיל בחורף, שיר שאני אוהבת במיוחד:

[ישראל חינטייב / פטריות]

כאשר השמש כבתה

והגשם החל לשטוף הרחובות

צמחו מסביב

אינסוף פטריות.

היא אומרת שפטריות

טובות ליער,

אבל בעיר

הן הורסות אוירה –

ועוד ממש מתחת לבית.

כשהגשם חדל לרדת

היא לא רצתה להוציא את הכלב

טענה שפטריות מזכירות לה

אירועים מעבר.

אני מצדי

אף פעם

לא אהבתי 'עבר'

גם בשיעורי היסטוריה

לא הייתי

תלמיד מצטיין.

אז נשארתי איתה בבית

בתקווה שאצליח להראות לה

את העתיד.

[יוני 2012]

*

בטבריה 15 אני מגלה את שירה כהן ואת השירה המופלאה שלה שכובשת אותי בכל יום חמישי, אחת לחודש מחדש (מחד"ש). לו רק הייתי פוגשת אותה גם בימי ראשון… יום שהפך לסמל, ממש כמו יום חמישי שאחריו או לפניו. מצד אחד זה כל כך פשוט: אותו בית, אותו חדר, אותו שולחן, לפעמים אותו כסא, גם אותו "שקע" שאליו מתחבר המחשב שלי. מצד אחר, זהו שוב עמיחי שממשיך ומשורר  "… על איש שיוצא ממקום אחר. מתי יפגשו / והאם בכלל יפגשו ולכמה זמן יפגשו?"

האם עמיחי שואל, בעצם, איך היה נראה אז, הסיפור החיפאי, אם שירה כהן היתה פוגשת אותו ומספרת אותו בשירה שלה? לא, זו אינה השאלה, ובוודאי לא השאלה של עמיחי. דיון ב"אם" אינו מתאים למי שמבקשת לשנות את הסדר הפוליטי. שירה (במלרע) דווקא כן.

*

[שירה כהן / שני שירים]

היא לא רצתה לעשות שום דבר

ובעצם רצתה רק לאכול

שוקולד לבן

וקוקוס ורוד

ורצתה לחלק

לילדים השחורים

שמתרוצצים יחפים

ובלי השגחה

עוגיות שרופות

שאפתה בעצמה

כי לא היה לה חשק לזרוק

ועדיין זה הי

בכל זאת טעים

אם רק מורידים את

המסביב

היא ניסתה לדמיין

כושי רזה

הופך לגבר שמן

שזורק ישר לגרון

סרטנים חיים

שרצים מסביבו

וגם בולע מים עם חול

כדי שיהיה להם

מקום לשחק

[אפריל 2012]

* * *

כשהערב יורד על חדר השינה

את מכסה אותי בז'קט

שסחבת על עצמך במשך היום

ואני מספרת על הפסוריאזיס

בגוף של אישה עם ציפורנים כחולות

שעשיתי לה קודם  מסז'

תמיד את בכסף ולא בזהב

כאשר את יורדת אל בית המשפט

וטיעון אחר טיעון דחוס

(כמו זפת שנפלטה …)

מגלה מחדש

את מה זה היות אדם פלסטיני

בגבולות מדינת ישראל

לשתות את הסוף של הקפה שהשארת

כי רק איתך הנוזל המגעיל

יעיר בתוכי את כוח הדם

להביט על מה שסביבי

ולפעול

והפחד שמחלק את השעות שנותרו

הוא המפריד אותי מן  האל

יהפוך לפיסת לנייר מעוכה

או לאיש שלג מתוק

כי את תקבלי אותו לידייך

ותעשי בו מה שתרצי

[פברואר 2012]

*

"סיפור חיפאי" מחפש "קול" ומוצא אותו, לעתים בלחש, פנימה בבית, בטבריה 15. "קול רם" מחפש בית ויוצר סיפור שכלל לא התכוון אליו מלכתחילה. אולי בכל זאת מתקיים כאן מפגש?

אני יודעת שהשניים זקוקים למפגש הדיאלקטי הזה. להיכרות. להכרה. שוב (ה)שפה מתעתעת. בזמנו, "סיפור חיפאי" לא הכיר את "קול רם", אף שהיה להם בית משותף; אבל הוא נזקק לו (לקול) ולהם (לקול ולבית). והשירה, הגם שתמיד היתה עצמאית, הגם שבתיה נמצאים בתוכה, הגם שהיא ההוויה שלה עצמה; לאיזה מין מפגש היא זקוקה?

*

חורף 2012 היה סוער, ממש כמו החורף שלפניו וכמו הקיץ שביניהם. הרוגע שמור לאביב ולסתיו, ואולי לא. השירה שמורה לכולנו. היא אינה זקוקה לבית (אף שיש בה "בתים"), רק למלה (ולאיזשהו מפגש), בדיוק כפי שזקוק לה הטקסט הזה.


[1] ברוסית

[2] ביוונית

תגובה אחת to “اورة مور אורה מור”

  1. Shira Cohen Says:

    תודה אורה, כל פעם אני שמחה מחדש כאשר אני קוראת את מה שכתבת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: